במכתב למערכת 'דבר' מיום 14.6.1933 כתב רפאל קרצ'מר:

...עולים חדשים בבואם במגע ומשא, מוצגים כאנשים ממדרגה שניה. הכל שוקלים לפי השאלה – 'כמה זמן אתה בארץ?' – הנשאלת באירוניה משונה. הנשאל המדוכא עונה: '½3 חדשים...'. א. גרינער חלוץ, ואם כך, למה אתה מתערב? מאין אתה יודע? הלא אין עוד לחלוצים מה לעשות פה, הכל מילאו כבר החלוצים הראשונים (כעת הותיקים) אשר הלכו והקריבו את מיטב כוחם...

ובמכתב אחר ב'דבר' מיום 6.10.1933, טוען נאני מרגלית:

בבוא ראשית הבשורה ובבוא ראשוני הפליטים מגרמניה של היטלר היינו כולנו מאוחדים וכאבנו אחד ושווה היה, כאב גדול ועמוק... אך הטובים מבין העולים מספרים כי השתנה הלך-הרוח ביישוב והם מספרים לנו את מוצאותיהם פה... לא די כנראה, שהסבל הראשון הביא וטלטל את הבאים – דורשים שכר טלטול והולכה גדול מזה שדורשים מעולים אחרים. לא די ששכר לינה במלון או בחדרי הדירה עלה והם מוציאים את מרבית חסכונותיהם... לא די שאינם מוצאים דירות, עבודה, מתייסרים בחומר וברוח, מצטרף לכך משהו מדכא. ולדוגמא: גברת נכנסת לאוטובוס. על המושב הפנוי מוטלים חפצים של אשה אחת. כאשר הגברת פונה באדיבות להוריד את החפצים היא זוכה לתשובה 'אם אין הדבר יאה בעיניך – התכבדי ושובי לגרמניה'. בעל מלאכה עשה תיקון בשביל עולה מגרמניה. זה מרשה לעצמו להעיר על איזה פגם שבתיקון ובעל המלאכה משיב: 'אה, נראה שאצל היטלר היו התיקונים טובים יותר...' ועוד כהנה!!!

ברשימה ב'דבר' מיום 20.8.1933 מתאר עוזר בן מאיר את תחושת העולים מגרמניה:

...והנה יש רושם שהציבור בארץ-ישראל איננו תופס עמדה ברורה לשאלת היהודים בגרמניה. מצד אחד מביאה העיתונות יום-יום ידיעות ושמועות על גרמניה, סימן לגודל ההתעניינות, אך רבים מהיהודים הגרמנים כאן ישמחו אם יכתבו עליהם פחות ויעשו למענם יותר. הקהל נוטה לחשוב שהרוב המכריע של העולים בשנת 1933 אינם אלא גולים. שוכחים שרוב העולים מגרמניה הם ציונים, ושהלא-ציונים הם עדיין במצב של שיקול דעת... אך אף אם אמת הדבר שהיו מתבוללים, נשמח על בעלי תשובה אלה... הרגש החי כמעט בכל עולה 'אומרים עלינו שאנו אנשים טובים אעפ"י שאנו 'יקים'. את המימרה הזו אנו מכירים יפה מפי הרשעים, שלא נלאו מלהדגיש שכל היהודים שנואים עליהם מלבד פלוני'.

 ובעיתון 'הארץ' מיום 5.11.1933 כתב ש' גורליק:

...עוד בברלין שמעתי על חקירה ודרישה בעניין הכשרות שבהכרח הציונית של העולה מגרמניה ... אל אנשים הבורחים ממדינה שבה רודפים אותם, אין לבוא בחקירה ודרישה בכלל. בחקירה ודרישה בעניין הפאספורט האידיאי יש משום עלבון וגרימת צער... כולנו, מאז ביל"ו, באנו מחמת המציק... מפני התפתחותו של ארץ-ישראל, אין עכשיו לעלייה מגרמניה הזדמנות רבה להוכיח מעשי גבורה. בימינו קשה יותר למות מקדחת ועוד מעט אי-אפשר יהיה אפילו לחלות בה. לולא היו בתי-מלון בערי ארץ ישראל, כי עתה ודאי היו מתגוררים באוהלים הרומנטיים.

אולם מכיוון שיש בתי-מלון הרי הם רוצים לגור בהם ומבקשים נוחיות וניקיון...
בחיי יום יום, לא יתכן להיות גיבור. יהא צורך להיות אזרח טוב ואדם הגון...

...היהודי הרוסי, האוקראיני, הפולני מקושר במושג 'צרת היהודים', 'מצוקת היהודים', פוגרום, גירוש, רכבת או אוניה המביאים ניזוקי פרעות ובהם צרורים בחפזון ילדים נבהלים ונשים נפוחות-עין. היהודים פליטי גרמניה באים עם מזוודות נאות. בפחות מכ"ב שעות אתה פוגשם מטיילים על שפת הים בבגד רחצה נאה...

הפורענות של היטלר היא הקשה ביותר מכל שהתרחש עד כה ליהודים, אך הפליט הבא מגרמניה לעולם לא יתרוצץ בלתי מגולח.

היהודי הרוסי הוא סנטימנטאלי, נכון הוא לגנוח, לשפוך דמעות ובלב שלם לצרת רעהו, אך רוצה הוא לראות משהו מהסבל ואילו אצל פליטי גרמניה אי אתה רואה כלום. וכשאתה רואה אותם נחפזים ברחוב אלנבי ותיקיהם הגדושים בידיהם, אתה מבין שהם מתכוונים להשקיע, להסתדר. היהודים הגרמנים הבאים לארץ-ישראל הם עדות חיה לפורענות נוראה מזו שהתרחשה ובאה על היהדות הרוסית, אך היהודי הותיק שלנו אינו משיג זאת. אין לבו נוקפו, ואין הוא יכול להסיר את המחשבה שטוריסט לפניו והוא מכריחו לשלם 5-4 פונט במחיר חדר אחד...

מובאות אלו אינן אלא מבחר מקרי ממאות מכתבים ומאמרים למערכת, שנתפרסמו באותן השנים בעיתונות היומית. בכל אלה חוזרות ונשנות התלונות על יחסם הבוטה של 'ותיקי היישוב' לעולים, ועיקרן – האשמה בהונאה ובלחץ. ההונאה היתה בדברים; הטיחו בעולים שאינם אידיאליסטים, שאינם חלוצים ואינם מגשימים אלא מאטריאליסטים, שסגנון חייהם אינו הולם את היישוב, ומעל לכל – חסרים הם את ידיעת השפה העברית והתרבות העברית, ואילו הלחץ מצא ביטוי בניצול-לרעה של מידת התמימות, חוסר ההתמצאות והכרת המציאות.

ויש עניין בדבר שהעולים עצמם הרבו להתלונן על ה'הונאה' ומיעטו להתאונן על ה'לחץ'. נראה כי קל היה להם יותר לספוג את הרמאויות הממשיות בתחום חייהם הריאליים, גם כאשר פגעו הדברים קשה בכיסם, מאשר לקבל את הפגיעה בנפשם. את הפגיעה בממונם אפשר היה לתרץ בספסרים ובנוכלים המצויים בכל מקום בעולם; ואם שגו באשליה עצמית כי בארץ הדברים אחרים, שומה עליהם עתה להתנער מאשליה זו.¹⁹ אולם פגיעה יומיומית בתחומי הנפש היתה בלתי-מובנת, מעליבה ומכאיבה. יחס הדחייה מצד הוותיקים, כפי שהוא עולה מן הכתובים, עמד בסתירה להצהרה בדבר הצורך להציל את הגולה הנרדפת במהירות ולקלטה בארץ-ישראל, כשם שמנוגד היה לאינטרס של היישוב לגדול במהירות מאקסימאלית, לחזק כלכלתו ולצמוח מבחינה דימוגראפית. אמנם, שליחי התנועות הציוניות פעלו בגרמניה והכינו את העולים-בכוח. ארגון ה'עברה' היה פעיל בהעברת הון, גויסו כספים בקהילות יהודיות שונות לשם עזרה בקליטה ונוצרו מוסדות-קליטה לפי הצורך. אנשים כמו א' רופין, ו' סנטור וג' לנדאואר עמדו בראש המחלקה להתיישבות של עולי גרמניה שעל-יד הסוכנות. ח' וייצמן נרתם לפעולת גיוס קרנות ואשרות-עלייה. אנצו סירני, י' בן-אהרון, א' ליבנה, אריה להב, אברהם תרשיש ואחרים פעלו בגרמניה. הקונגרסים הציוניים מאז 1933 ועד 1939 הקדישו חלק גדול מדיוניהם לענייני העלייה הגרמנית, וכן הוקדשו לכך ישיבות רבות של הוועד הפועל הציוני, ואולם נראה הדבר שנתגלה פער בין הטיפול בעלייה זו מצד מוסדות וארגונים לבין יחסו של חלק ניכר מן היישוב לעולים עצמם בבואם ארצה ובמאמציהם להיקלט בה.

הכינוי 'יקה' וגרורותיו

בהגיעו ארצה נתכנה היהודי הגרמני 'יקה'. מתוך מכתבים למערכת ה'יידישה רונדשאו' בחודשי-העלייה הראשונים של שנת 1933 ²⁰ מתברר שכינוי זה לא צמח בעקבות גל-העלייה של שנות השלושים אלא רווח זה כבר והודבק לעולים אלה. הכינוי עצמו ציין, ספק בשחוק ספק ברצינות, סימן-היכר לעולה הגרמני. הפירושים שניתנו לכינוי זה רבים ושונים. מכל מקום, מקורו מבחינה לשונית, מוצאו ושעת בואו לעולם, אינם ברורים.²¹ השתמשו בו ה'ותיקים' לציון השוני המנטאלי, התרבותי או החברתי שבינם, יוצאי מזרח-אירופה, לבין ה'חדשים', יוצאי גרמניה. היו מהם שהשתמשו בכינוי זה לציון הנאיביות, התמימות, ולאמיתו של דבר: הטפשות, טפשותם של החדשים המאפשרים לאחרים 'לסדר' אותם. היו שביטאו במילה 'יקה' את סלידתם מעולם-הערכים המערבי-אירופי. אף עולי גרמניה עצמם קיבלו את הכינוי והשתמשו בו כשבאו לציין את קבוצתם. יש שנשאוהו בגאווה על שום הערכים המיוחדים שהם מסמלים, הערכים המערב-אירופיים, שעיקרם סדר, דיוק, אחריות, מהימנות, יחס ליפה ולאסתטי, ויש שקיבלוהו מתוך רגשי-נחיתות ומתוך הכרה שהם אחרים ושונים – ולאו-דווקא לטובה. מכל מקום, השלמת העולים הגרמנים עם הכינוי 'יקה', בין שדחו את משמעותו ובין שקיבלו את הדין, הפכה את הקונפליקט בין ה'ותיקים' יוצאי מזרח-אירופה וה'חדשים', העולים מגרמניה, לניגוד גלוי לעין בין שתי הקבוצות.²²
שימוש במטבע-הלשון 'יקה' התקבל אפוא, על כל הקונוטציות השליליות הכרוכות בו, הן אצל בני היישוב הוותיק והן על-ידי העולים החדשים בינם לבין עצמם מתוך גישה אמביבאלנטית. עובדה זו נותנת מקום להנחה כי מקובל היה על כולם שעולי גרמניה מהווים קבוצה נפרדת, והכינוי 'יקה' ממקד במידה רבה את תופעת הדחייה של קבוצה זו.

טיפוס ה'יקה' נתאפיין בבדיחות ובסאטירות מרובות, ושימש ביטוי גלוי לתופעה זו.²³ לא היינו נדרשים לעניין זה לולא היו בדיחות וסאטירות ממין זה מרובות כל-כך, עוקצניות מאוד ועוררו לעתים מרירות וכאב מעבר לבדיחות-הדעת. העולה מגרמניה נצטייר בהן כמי שאינו מסוגל להבין את ההווי בארץ, אם משום דבקותו בעברו ואם משום תכונותיו הבסיסיות. ודאי, יש בבדיחות אלו משהו מן ההומור היהודי המסורתי, כאשר ניטל על ה'יקה' לשאת בתכונותיו של ה'גוי', ואילו הוותיק הוא היהודי המסורתי, הפיקח והשנון.²⁴ וכמו לגבי ה'גוי' כך לגבי ה'יקה' נשמעת בבדיחות נימה של נקמנות וצחוק-לאיד. אולם, ה'גוי' גילם את הכוח והשררה והלעגתו היתה מעין פיצוי על חולשה פיסית-חברתית, ואילו ה'יקה' היה חלש והלעגתו היתה בבחינת לעג לרש. לצד ההלצה שכוונה אל הגוי, שמורים היו הבדיחה והצחוק ליהודי עצמו; מספר ההלצה מנה את מומיו, וכך פרק עול ומתח, ואילו ביישוב באותן השנים חסרה היתה ההלצה, מכל מקום למראית-עין, של הוותיק המספר בגנות עצמו. הנה כי כן, רווחו בדיחות שונות על יוצאי רומניה, גאליציה ופולין, אך נעדרה הבדיחה המלעיגה על היהודים יוצאי רוסיה. בעיני העולים מגרמניה היתה זהות בין הוותיקים-החלוצים ובין העולים מרוסיה. בתגובה להומור ולסאטירה החריפה שנוצרו נגד ה'יקים', אנו נתקלים אפילו בהאשמות נגד היישוב, ואפילו האשמה בגזענות.²⁵ ומן הצד עולות תגובות רגשיות של אגרסיביות, כאב ומרירות.²⁶

חבלי-הלשון

נושא מרכזי לבדיחות על ה'יקים' – היו אי-ידיעתם את השפה העברית וקשיי קליטתה של זו. מתוך מימצאי שאלות-עמדות²⁷ מתברר כי חלק גדול מבין הנשאלים 'התבייש בדרך-כלל כאשר נוכח שאין הוא מדבר עברית כהלכה', ורובם ככולם טוענים כי 'התביישו מאוד כאשר נוכחו כי אין הם בקיאים בתרבות היהודית'. בראיונות עם ציונים מגרמניה וציונים 'חדשים' בארץ חזר ועלה החסר בתרבות יהודית. מהם שניסו למלא את החסר, ללמוד מקרא ולעתים משנה, אולם רובם טענו כי לא השכילו למצוא דרכם לשורשי היהדות. מכל מקום, העיתונות בשנות השלושים מאשרת את רצונם העז של יוצאי גרמניה ללמוד את השפה העברית ולהכיר את תרבות העם היהודי.

הצורך המוצהר בהכרת התרבות העברית מוסבר בחינוך לרמה תרבותית גבוהה, שעה שמשאבי התרבות הקודמת איבדו את משמעותם: '...גודלנו וחונכנו בתוך תרבות זרה... מאחר שעלינו לארצנו הפסקנו את הקשרים עם התרבות הגרמנית, וכל עוד לא נכנסנו לתוך התרבות העברית, הרינו מרגישים בנפשנו דייקנות מאין כמוה...'.²⁸ כדי לספק צרכים אלה ארגנו המוסדות – התאחדות עולי גרמניה, העיריות והסתדרות העובדים – חוגים ללימוד השפה העברית, הרצאות לענייני ארץ-ישראל ותרבות יהודית וסמינרים ממושכים לנושאים שונים בתחומי היהדות:²⁹ '...לא נפריז אם נאמר, שמעולם לא התאמץ שום קיבוץ של עולים ללמוד את הלשון העברית הזרה לו כמו הקיבוץ הגרמני...'.³⁰

אבל מעבר לקשיים פיסיים של עייפות ופיזור-דעת לאחר ימי-עבודה קשים ולחצי קליטה כלכלית, ומעבר לקשיים מיתודיים של הוראה למבוגרים,³¹ היו לקיבוץ העולים מגרמניה קשיים מיוחדים בלימוד השפה. מבוגר הלומד שפה חדשה חייב לעבור שלושה שלבים: בשלב הראשון אין הוא מסוגל לבטא את מחשבותיו בשפה הנלמדת, והוא מנסה לחשוב בגבולות של יכולת הבעתו. אין צורך לומר, שצמצום כושר הביטוי מצמצם את מחשבתו ומיצר לה. בשלב השני הוא חש כאילו אינו יודע שום לשון, לא שפת-האם ולא העברית, שכן שתיהן משמשות אצלו בערבוביה. רק בשלב השלישי מתעצבת מחדש ההפרדה שבין הלשון הנלמדת ולשון-האם, ורק אז הוא מתחיל להיות בן-בית ולשלוט בלשונו החדשה – העברית, אם רמת חשיבתו של הלומד בשפת-אמו נמוכה לערך, יקל לו להתגבר על השלב הראשון; הוא לא יחוש בפער שנוצר בין הפוטנציאל המצוי בו לבין מימושו. הלומד יסתפק בידיעות הנרכשות, ויעשה בהן שימוש מידי בלי שהדבר יגרום לו רגשי תסכול ואכזבה. ואולם התחושה שהשפה הנלמדת משקפת תרבות גבוהה יחסית מתרבותו הקודמת מקלה על הלימוד, והנה כנגד זה העולה מגרמניה, שהיה בעל רמת-חשיבה גבוהה יחסית, נתקל בקושי רב כאשר נאלץ, להתגבר על השלב הראשון. קושי זה נוצר על-ידי הפער בין רמתו התרבותית הקודמת – או הדימוי של רמתו התרבותית – לבין חוסר יכולתו לבטא רמה זו בשפה הנלמדת. אכן, חלק גדול מעולי גרמניה לא היה בידו לעבור את השלב של צמצום דראסטי של החשיבה כדי להשתמש אך ורק באוצר הלשון הנרכש. הם הרגישו עצמם ילדותיים ומגוחכים כאשר שיננו מלים פשוטות וקראו במשך שעות משפטים חסרי-משמעות.³² את מקצועם הקודם נאלצו לעזוב, בפרנסתם החדשה לא נזקקו לידיעת השפה, וכך חיפשו נוחם לחיי-ההווה הקשים ולחיי-עבודה שהיו רחוקים מתחומי התרבות והרוח בהתרפקות על ספרות ושירה מוכרות מן העבר.

ואולם הקושי בלימוד השפה החדשה, וכנגדו הצורך בהתבטאות ובקריאה, הביאו לשימוש יום-יומי בגרמנית ולהוצאת עיתונות בשפה זו. אמנם העולה מגרמניה הצליח בדרך-כלל להסתדר בשפה הגרמנית. בפגישותיו עם ידידיו, יוצאי ארצו. היתה הגרמנית לשפה המובנת מאליה. ברחוב, בחוות-המכולת, בתחבורה הציבורית ובבתי-הציבור מילאה זו את צרכיו. הוא נענה בגרמנית, השפה הובנה על-ידי דוברי יידיש. אך ניסיונותיו להביע דברים בעברית היו על-פי רוב מגומגמים, ומבטאו ה'יקי' עורר תגובות של חיוך ולעג, כך נסוגו אל הגרמנית גם מי שניסו להשתמש בידיעותיהם בעברית.

המאבק בלשון הגרמנית

התאחדות עולי גרמניה הוציאה בטאון בשפה הגרמנית.³³ בטאון זה הביא לידיעת העולים מידע בתחומי הקליטה הפיסית ונתפרסמו בו מאמרים בנושאים יהודיים. הוא ניסה גם לשקף הלכי-רוח של ציבור קוראיו ופרסם תגובות שונות על הנעשה בארץ. במשך הזמן נוספה עיתונות יומית ועתית בשפה הגרמנית, ותפוצתה הגדולה לימדה כמה זקוקים היו העולים לעיתונות הכתובה בלשונם. העיתונים הלועזיים הביאו תוספות חלקיות בעברית קלה ומנוקדת. אכן, היה בה בעיתונות הלועזית כדי לשמש מענה חלקי לתביעות להסתגלות ולהתערות במציאות החדשה.

עיון בתעודות משנות השלושים מעיד על תגובה חריפה ביותר נגד השימוש שנעשה ביישוב היהודי בשפה הגרמנית. התגובה נושאת אופי של מאבק נגד דיבור בשפה זו, נגד מפגשים פומביים שלא בעברית, נגד מודעות-פרסומת, סרטים, מכתבים המופנים למוסדות-ציבור, ומעל לכל – נגד עיתונות בלועזית.

בשלהי 1933 נוסד הארגון 'להשלטת השפה העברית'.³⁴ בארגון זה, אשר התחיל את פעולותיו בהוצאת כרוז גדול ל'איש ישראל' על הצורך בתחיית התרבות העברית, השתתפו סופרים, עיתונאים, אנשי-ציבור ואנשי-חינוך. נשיאו הראשון היה ח"נ ביאליק.³⁵ בחיבור התקנות להשלטת השפה העברית ביישוב נאמר בין השאר, כי על מוסדות העלייה לתת זכות-בכורה בקבלת רשיונות-עלייה לאלה היודעים עברית במידה מספקת. לתקנה זו יש סייג – אין דורשים את ידיעת השפה מפליטים מן הממלכות הרשעות ומאנשים בני חמישים ומעלה. אולם, כל העולים הבאים לארץ מחויבים ללמוד את השפה במשך שנתיים, זכות-בכורה בקבלת עבודה קבועה תינתן לדוברי עברית. לעבודה משרדית אין לקבל אלא אנשים היודעים עברית, אין להוציא בארץ עיתונים בשפות זרות. התקנות נתקבלו בהשתתפותן ובהסכמתן של המפלגות הפוליטיות בארץ – ברית הציונים הכלליים, התאחדות הציונים הכלליים, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המזרחי והרביזיוניסטים.³⁶

תקנות אלו היה בהן כדי לטבוע גושפנקה רשמית לדחיקת עולים מעבודה קבועה ומעבודה משרדית כלשהי אם אין הם שולטים בשפה העברית.³⁷ התקנות נתפרסמו בעיתונות בלוויית י"ב דרישות יום-יומיות מן העולה: דיבור עברי, ניהול משא-ומתן בעברית, עיתון עברי וכיוצא באלה.³⁸

הציבור ברחוב נענה לתביעה 'להגן על העברית'. חלקו לא חדל מלהיענות לגרמנית, ובמיוחד כשהדברים היו כרוכים במשא-ומתן עסקי ובטובת-הנאה. עם זה הוא נאבק נגד השלטים הגרמניים, חסם את הדרך בפני המעוניינים להיכנס לבית שמוקרן בו סרט גרמני.³⁹ ואף לא נבעת מן המעשה כאשר בני-נוער מגימנסיה 'הרצליה' ניפצו זגוגיות בחנות 'ריבולי', שבעליה דיברו גרמנית.⁴⁰

עיריית תל-אביב השיבה ריקם כל מכתב שהופנה אליה בשפה הגרמנית.⁴¹ והשתדלה למנוע מופעים ציבוריים בשפה לועזית.⁴² הארגון העיר והתריע באוזני הממונים בעיריה על כל אירוע בשפה הגרמנית, וזו הגיבה נמרצות.⁴³

מתוך עיון במכתבים למערכת ובמודעות-הפרסומת בעיתונות אנו למדים כי מספר הדוברים בשפה הגרמנית לא צומצם בעקבות המאבק. טענות נגד הדיבור הגרמני חוזרות ונשנות במכתבי קוראים.⁴⁴ ובשל הביקוש הגובר להקרנת סרטים גרמניים, הולך וגדל מספר המודעות.

ואולם הארגון והעיריה המשיכו במאבקם. דיזנגוף תמך בארגון באמצעות תרומות כספיות, על-ידי עריכת שבוע השפה, הפצת כרוזים וכיוצא באלה. השפה העברית נעשית מעין דגל, וביטויים כגון 'שפתנו אתנו – מי אדון לנו', מעטרים את כותרות הכרוזים. אירוע חשוב בחיי-התרבות בשנת 1935 היה משפט ציבורי נגד הגרמנית. הקטגוריה הביאה עדים שטענו, כי –

...גרמנית בכל צד ועבר. בשלטים, בתפריט, עונים לעוברים ושבים בלשון הגרמנית בלי לבקש אפילו סליחה, שמא אין הנשאל מבין בלשון זו. נערכות אסיפות פומביות בגרמנית. נוהגים הפקרות בלשון העברית, מפרסמים דברים בשגיאות גסות. יש חוגגים את חג הסילווסטר, מפיצים עיתונות גרמנית...⁴⁵

עתים הופך המאבק אלים, ולא תמיד מסוגלים המוסדות שעודדוהו לרסן את הפעולות האלימות כך חורג המאבק מן הגבולות שנקבעו לו.⁴⁶ אבל גם בגבולות המאבק שהותרו רשמית, גדול היה כוחם של האיומים מכוחו של השכנוע בדרך התבונה. כאשר כתב פרופ' ש"ה ברגמן ב'יידישה רונדשאו', כי 'צריך שיהיה ברור הדבר, שהנלחמים לדיבור העברי בארץ-ישראל נלחמים לערך ממדרגה שלישית או רביעית', פנה הארגון לאוניברסיטה העברית בדרישה 'להעניש' את הפרופסור.⁴⁷

לא אחת מחפה המאבק למען העברית על תחרות בתקום-עבודה. דוגמה לכך עשוי לשמש המאבק נגד הרופאים יוצאי גרמניה בבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב. קבוצת רופאים, חתומים בשמותיהם, פנתה לעיריית תל-אביב בטענות נגד השימוש בשפה הגרמנית בבית-החולים. הם טענו כי הושמעו הרצאות בגרמנית, שכן מניחים כי על האחיות לדעת גרמנית ו'הגרמניזאציה משפיעה גם על הילדים הניתנים לטיפול בבית החולים ובמרפאה...,. הם דרשו אפוא לחייב את רופאי בית-חולים ועובדיו לדבר עברית, לא להרשות לאנשים הנמצאים בארץ יותר משנתיים לנהל בשפה זרה עבודה בבית-חולים ובמוסד הקשור בו, לאסור על כתיבת דין-וחשבון בשפה זרה, לחתום על חוזה-עבודה כלשהו בלי סעיף המחייב ידיעת השפה העברית ושימוש בה, ולקבוע בחוזה-העבודה סעיף מיוחד לעולים חדשים, שיחייב לשלוט בעברית עד מועד מסוים. רוב הרופאים של בית-חולים 'הדסה' התנגדו לכך, ולאחר בירור נוקב ואסיפה כללית ופומבית של הרופאים, יצאו בגילוי-דעת לעיתונות ולעיריה נגד הקבוצה ה'משמיצה'. חלק מן הרופאים אשר חתמו על ההאשמה כתבו מכתבי-התנצלות.⁴⁸

לחשיבות מיוחדת זכתה המערכה נגד העיתונות הגרמנית שהתנהלה במסגרת המאבק להשלטת העברית. תחילה התנהלה מערכה זו נגד בטאונה של התאחדות עולי גרמניה, ה'מיטיילונגסבלאט'. הארגון להשלטת העברית דרש שהעולה ילמד עברית ויקרא עברית. לפיכך ראה באספקת מידע בשפה הגרמנית 'אבן-נגף' ללימוד העברית. ואולם עורכי הבטאון יצאו להגנת עיתונם, והבליטו את תוכנו הציוני-הלאומי והאינפורמאטיבי. אף הסבירו כי באמצעותו עשוי היהודי העולה מגרמניה למצוא דרכו אל התרבות היהודית. נימתו של הביטאון עצמו בנושא זה היתה אפולוגטית. הוא לימד על עצמו זכות בנתחו את אופי העלייה הגרמנית, בהסבירו את ייחודה ואת ההבדל בינה לבין כל עלייה אחרת:

...כעת באים אלפי עולים מגרמניה שלא היו ציונים מעולם ולא למדו אף לא מלה עברית אחת כל ימי חייהם... היישוב עצמו היה בדעה אחת עמנו, שעלינו להציל את אחינו האומללים... לא נפתור את השאלה בהעלמת עין... יחד עם זאת משלים חוגים ידועים את עצמם כי אפשר לתקן את המעוות על-ידי אזהרות כתובות בעברית... אנו דורשים מעצמנו ללמוד עברית, לרכוש דעת, אולם אין אנו עיוורים עד כדי ויתור למען הלשון, שהיא מכשיר להבנה, על השכלה עמוקה יותר ועל מה שקרא אחד-העם 'תחיית הלבבות'... זאת אפשר לתת רק על-ידי עיתונות הכתובה בשפתם המובנת. עיתוננו שואף לעזור ליהודים הגרמנים שיגיעו לכאן ולקרבם לעתיד העם העברי.⁴⁹

נושא העיתונות בשפה הגרמנית חזר ועלה בישיבות מרכז התאחדות עולי גרמניה. להתנגדות לבטאונה של התאחדות עולי גרמניה נוספת ההתנגדות להפצת ה'יידישה רונדשאו', ביטאונם הוותיק של ציוני גרמניה, שהעתיק מושבו מברלין לפאריס. התאחדות עולי גרמניה הצהירה על כוונתה להמשיך ולהפיץ עיתונים אלה באמצעות הדואר, והסבירה את השירות הציוני שהיא מספקת.⁵⁰ אך ההתקפות על ה'מיטיילונגסבלאט' שוככות כשהמערכה נגד העיתונות הגרמנית מתמקדת נגד הופעת עיתונים יומיים, פרי יוזמתם של מו"לים פרטיים.⁵¹

במארס 19391 פונים מאיר בוגדנובסקי וד"ר עזריאל קרליבך בשם העיתונים 'בוסתנאי', 'דבר', 'הארץ', 'הבוקר', 'המשקיף', 'העולם', 'הפועל הצעיר', 'הצופה', 'חדשות', 'טורים', 'פלסטיין פוסט' ו'תשע בערב' אל עיריית תל-אביב, ומבקשים שלא לאפשר להוציא עיתון בלועזית. העיתונות העברית (וכן העיתון 'פלסטיין פוסט', האנגלי!) הקימו חזית משותפת, על אף המאבקים הקשים שהתנהלו בינם לבין עצמם, כדי למנוע הוצאת עיתון בשפה הגרמנית. בין הנימוקים הרבים כלול גם החשש, שהעיתון עלול לחתור 'תחת העיתונות העברית ולגזול ממנה את קרקע גידולה'.⁵²

כך נמשכה המערכה שנים אחדות עד שהגיעה לשיאה ב- 1941. ועדות שונות להשלטת השפה העברית קמות ומתחלפות, ועם חבריהן נמנים גם חברי הוועד הלאומי וחברי הוועד-הפועל המצומצם. הן נפגשות עם אנשי מרכז התאחדות עולי גרמניה, עם מו"לים ועורכים של העיתונות הלועזית, מקימות ועדות פריטטיות, ועדות בירור ומשמעת. סיכומיהן מסתברים כסיכומים חד-צדדיים, שכן לאחר כל 'סיכום' מובא 'סיכום-שכנגד.⁵³

מתוך עיון בפרטי המשא-ומתן מסתבר שעורכי העיתונות הגרמנית נדרשו לחסל בהדרגה את עיתוניהם. הם סירבו לעשות זאת, ונימקו את סירובם. בין השאר טענו: 'רוב קוראי עיתונינו הם בגיל-העמידה. אין ביכולתם, וכבר לא יספיקו, לרכוש לעצמם אותן הידיעות בלשון העברית הדרושות לקריאת העיתונים העבריים...'. הם הביעו תמיהה על כך שנימוקים אלה ואחרים אינם נדונים לגופם, ולפיכך הם מסיקים מדרך המשא-ומתן כי המדובר אינו בנושא שהאידיאולוגיה משמשת בו גורם מרכזי, אלא בלחצים שלוחצים עורכי העיתונות העברית.⁵⁴ הם ראו עצמם נתונים לאיומים ועל-ידי כך חדלים להיות צד שווה-ערך בוויכוח ענייני: 'חבר לוין, בתור המורשה הארצי להשלטת העברית ביישוב, הביע פעמים מספר איומים גלויים ב"אמצעים אחרים", ואיומים כאלה השמיע בנוסח עוד יותר נמרץ בשיחות פרטיות...'.⁵⁵ עורכי העיתונים 'ידיעות חדשות – בלומנטל' ו'השבוע' פנו פנו לציבור הרחב באמצעות מכתב אל 'המועצה המרכזית להשלטת העברית', והשתדלו לנמק את הצורך בעיתונם:

...הסברנו לכם, שמן הנמנע לנתק עשרות אלפי אנשים ונשים בגיל העמידה ובעלי השכלה לא-נמוכה מכל קשר עם המתרחש בארצנו ובעולם כולו, ופי כמה בימים אלה. אתם מצידכם הגבתם ומגיבים על כל הטעמים באדישות גמורה... ודאי, קשה להימנע מן הרושם המעציב שהוצאת יהודי אשכנז מהשתתפות פעילה בחיים הציבוריים, ערכיו והישגיו, אינה בלתי-רצויה לכם כלל וכלל, ושאתם משתמשים בבעיית השפה כאמתלה להוריד את היהודים יוצאי אשכנז לדרגת אנשים הנתונים לשליטה בידי אחרים. ייתכן שתכליתה של שיטה כזאת היא לצמצם את השתתפות היהודים האלה בבניין ארצנו בתשלום תרומות לקרנות הלאומיות...⁵⁶

ההצעה שנ' לוין יהיה לעורך העיתונות הגרמנית נתקלה בהתנגדות חריפה:

נדמה הדבר כאילו טוענים אתם שחסרים להם ליהודי מערב-אירופה אותם הכישרונות הדרושים לפעולה עיתונאית בחוג בני ארצות מוצאם. ברם, לנו 'מותר', ועלינו מוטל התפקיד להשקיע את הוננו ולקבל על עצמנו את כל הסכנות הכלכליות והכספיות.⁵⁷

עורכי 'בלומנטל' ו'נויסטה נאכריטן' מספרים על הניסיון לפרסם בעיתונם קטע בעברית מנוקדת, ניסיון זה נתקל בהתנגדותה של העיתונות העברית. השבועון "השבוע', שפרסם דף שלם בעברית, נתקל אף הוא בהתנגדות זו. מפיצי העיתונים ואלה שנכללו בהם החלקים העבריים, הוחרמו. מכאן חוזרים ומסיקים עורכי 'בלומנטל' ו'נויסטה נאבריטן', כי הכוונה העומדת ברקע המאבק היא לאו-דווקא תרבות עברית, אלא החשש מפני תחרות כלכלית גרידא.

מתוך דברי חברים על הארגון להשלטת העברית, כפי שמצאו ביטוי בפרוטוקולים של המועצה, מסתבר כי הטענות החריפות שהושמעו לא היו חסרות-יסוד. בוויכוח סוער על המושג 'השלטת העברית' (ולא 'הנחלת השפה') טען אוסישקין, כי 'המועצה המרכזית לא נבראה בשביל הקניית העברית. המצב ביישוב הוא כזה שהקניות לא תועלנה, ואני שואל מה היו פני הדברים בעבודה עברית אילו לא היינו גורסים השלטה. וכלום שמירת השבת אינה על דרך ההשלטה?' אוסישקין אף מודיע כי הקרן-הקיימת תיתן כסף אך ורק למען ה'השלטה':

אם יבואו אל הקרן הקיימת לישראל וידרשו ממנה כסף להקניית השפה, להרבות את מספר הלומדים, אזי אתנגד לכך. אך אם יבואו וידברו שמצבה של העברית היא במובן ציבורי-פוליטי-ישובי בסכנה ויש לעזור לאלה שחייבים לעשות להטבת המצב, אז יהיה במה להיאחז ואפשר יהיה להחליט על הקצבת סכום מסוים.⁵⁸

בפגישה של נציגי המועצה להשלטת השפה עם נציגי התאחדות עולי גרמניה הזכיר אוסישקין כי לפנים '...יוצאי רוסיה לא חלמו על עיתון בשפה הרוסית, ואף פחדו להעלות על שפתיהם שהם רוצים בעיתון רוסי. עתה אין כל פחד...'.⁵⁹ הוא מספר על הקנאות, על תקופת א' בן-יהודה, ודורש קורבנות, 'הקרבן הוא לשתוק בשעה שצריך לדבר'.⁶⁰

ואמנם דרכי המאבק עם השפה הגרמנית לא היה בהן כדי לעודד את לימוד השפה. הם עוררו תגובות-שכנגד לא רק בקרב עורכי העיתונים אלא גם בקרב כלל ציבור העולים מגרמניה, וביניהם רבים שלמדו את השפה והשתמשו בה. במכתבים למערכות העיתונים מתאוננים הכותבים על החרם נגד השפה.⁶¹ המאבק מכונה 'מאבק טוטאליטארי',⁶² ודרכיו – דרכי טרור. כעמדה-שכנגד ל'שוביניזם צר' – כפי שכונה באחד המכתבים – מעמיד הכותב את התרבות הגרמנית שאין לפסוח עליה ולבטל אותה: '80,000 עולים מגרמניה צריכים היו להיאבק על תרבותם, ולא לחוש רגשי אשמה ובושה על צמיחתו מתרבות מרכז-אירופה'.⁶³ פחות קיצוניים מבקשים יחס של סובלנות לדור המבוגר: 'אין אנו מדברים בשפת היטלר. אנו מדברים גרמנית...'.⁶⁴

ההד העולה מכלל מכתבי העולים בעיתונות העברית והגרמנית הוא הצד הגרוטסקי שבמצב, כאשר הקנאים לעברית מאיימים על הציבור, וכך מרחיקים אותו מן השפה במקום לקרבו.⁶⁵ ההתגוננות העצמית, לעתים בלשון בוטה, וכן ההתבטלות העצמית, אין בכוחן לתאר את האכזבות ואת רגשות-הנחיתות ורגשות-התסכול של העולים מגרמניה. יותר מאחרים מבטאים זאת הסופרים-העולים. עיקר עיסוקם בשפה ובמלים ולכן סבלו יותר מן האחרים מן המעבר שלא היה לאל-ידם לעוברו. הם סימלו את תחושת האדם שניתק ממקורו ונשאר בבחינת 'גולה רוחני'.

בעזבונו של ס' גרונמן נמצא מאמר, שבו נאמר בין השאר:

השפה הגרמנית היא יסוד חיי, ביתי הרוחני. שפתי זו חיה בגלות, ודווקא במקום בו אני עצמי מצאתי בית. בית אשר חיפשתיו ולחמתי למענו מנעורי. וכאן אני חש, כמו רבים מחברי, כי אותו יסוד-חיים נרדף ומושמץ.⁶⁶

ב- 25.10.1940 כתב הסופר ק' וולפסקל מניו-זילנד לידידו א' מאיר בירושלים. הוא מדבר על נכונותו לחיות בארץ-ישראל ומוסיף:

...אני חי על המלה. מלה זו אינה זו שלכם. האם אין אפשרות לגשר? אינני יכול לדרוש שיתחשבו בי, אולם לא הייתי מסוגל לשאת שידחו אותי בגלל מלתי. הכרח כאן חוש-מידה רב, הבנה ואהבה אישית מצד שני הצדדים.⁶⁷

וולפסקל מת בגולה.

רבים היו הסופרים מעולי גרמניה שהגיעו ארצה. מעטות הן היצירות שיצרו כאן, ומעטות מהן הגיעו לציבור הרחב. ארנולד צווייג התאונן כי אף לא אחת מיצירותיו לא מצאה דרכה לבימה העברית. במשך עשר שנים לא הגיע אף אחד מספריו לשוק הספרים העבריים ושום עיתון מן העיתונים העבריים אינו מוכן להעסיקו.⁶⁸

המאבק על העיתונות נמשך. עתים היה מתון ועתים החריף יותר. עורכי העיתונות הגרמנית נאבקו על עניינם וענו בתקיפות לא פחותה מזו של מקטרגיהם.⁶⁹ העיתונים בשפה הגרמנית הוסיפו לצאת לאור, והיה עליהם לשאת שם עברי. פעמים יצאו כתבניות שונות, גם בסטנסיל, ופעמים שהוגבלו מקומות ההפצה שלהם. מכל מקום, הם לא איבדו את הקהל שנזקק להם. מאבק זה נמשך במשך מלחמת-העולם השנייה, ובציבור נותר טעם מר של 'מלחמת-תרבות' שהתנהלה בדרך בלתי-תרבותית.

בקונגרס הציוני הי"ט, שהתכנס באוגוסט 1935, נאם ברל כצנלסון על גלי-העלייה מגרמניה ואמר:

...והבאים אלינו אינם יהודים מלאים וגדושים תרבות עברית שעליהם הטיל אחד-העם את יהבו, ולא יהודים שאין חסר להם בעולמם אלא ההשלמה הרוחנית הלאומית העליונה, כי אם יהודים פליטי חרב, דלדול 'נשרפים', נרדפים ועקורים. עקורים לא רק מזכויותיהם וממעמדם הכלכלי והחברתי, כי אם עקורים משורשי התרבות הלאומית, מהווייה תרבותית... ועלינו לדעת: עם היהודים הנשרפים והעקורים האלו אנו מצווים לבנות את ארץ ישראל... ושאלתנו הלוהטת היא – כיצד נעשה אותם לעם? המונים אלה נטולי שורשים עבריים, ברובם מעוטי תרבות בכלל, ותפקידנו בארץ – מה נעשה ולא יהיו לנו לרועץ. מה נעשה כדי שיתערו בארץ ויצטרפו לבונים?... [ההדגשות שלי – מ"ג].⁷⁰

אפשר שכצנלסון לא התכוון בדבריו לכפייה תרבותית, אולם הבלטת עליונותה של תרבות היישוב הוותיק, החייב להביא אליו את העלייה הזו ולהטמיעה – היתה בה משום התעלמות מייחודה של עלייה זו והערכים שהביאה עמה לארץ, התעלמות מתחושת העולים, שבחלקם הגדול ראו עצמם נושאי תרבות עשירה ולא היו מוכנים לוותר עליה ולהיטמע על-נקלה במנטאליות תרבותית שהייתה זרה לרוחם ולחינוכם. הם לא רצו להכיר בעובדה, שהתרבות שהביאו עמהם יהודי מזרח-אירופה היא בעלת זכויות בלעדיות ביישוב. בתשובה על ההתגדרות בנושאי ערכים יהודיים אומר ג' לנדאואר:

...יש עוד לבדוק את אותה מידה גדושה של התרגשות ומתיחות-הנפש שמבקרינו משתבחים בה, יש בה באמת סגולה יהודית מקורית. אף היהדות הרוסית והפולנית לא ניצלה מהשפעות זרות, וסערת הזמנים ומידת טמיעתה אף הן אינן קלות. מי יודע כמה מן הטמפרמנט הסלאווי, או כמה מתוצאת הריכוז המופרז שבחיי צפיפות אנוסה יש בסגולה האמורה. יש להודות, שיהודי גרמניה אינם יודעים להבליט את רגשותיהם ולתת להם ביטוי גלוי ומוחש של סבל וצער, של שנאה ונקמה...⁷¹

בשנות השלושים נפגשו בארץ שני מחנות. המחנה האחד, ה'ותיק', בעל התרבות הקולקטיבית אשר יחד עם כיבושיו החלוציים השיג את העמדות הפוליטיות המרכזיות והשתדל להטביע את חותמו וצביונו התרבותי בכל, והמחנה השני, ה'חדש', בעל תרבות אינדיבידואלית, אשר בתוקף הנסיבות אנוס היה להסתגל לעולם חדש, אולם לא רצה ולא יכול היה לאבד את צביונו. הראשונים תבעו מנטאליות של 'חלוציות', כפי שהם עצמם הגשימו את הציונות בראשית דרכם בארץ: חלוציות מתוך סבל ומצוקה, חלוציות המסורה כל-כולה לעניין האחד – עניין הכלל.

עולי גרמניה לא עמדו בלחץ התנאים, שעמדו לפניהם העולים ממזרח-אירופה בראשית דרכם. אף הפתרונות החלוציים של הוותיקים לא הלמו את אופיים. התנאים הכלכליים של היישוב בשנות השלושים העמידו לפניהם אתגרים אחרים, והם מצאו פתרונות חדשים. הם הקימו סוג חדש של התיישבות, 'התיישבות המעמד הבינוני', אשר התבססה בעיקר על הון עצמי, הם הקימו בנקים מסחריים ותעשייה מודרנית והשתלבו בכל ענפי-המשק. הם לא נתפסו ל'כוליות-חלוציות'. הם לא ויתרו על ערכים בתחום האמנות והאסתטיקה, ומבחינה זו השאירו את רישומם על היישוב כולו. העיר שינתה את דמותה: חלונות-ראווה אירופיים, בנייה בעלת חזות שונה, בילוי בבתי-קפה, ביקורים במוזיאונים ובקונצרטים וכיוצא באלה.

ככל שהעולים מגרמניה נראו מתערים בארץ התחולל שלא-מדעת מאבק על פרצופו ודמותו של היישוב. חלק מן היישוב הוותיק לא היה מוכן לקבל דפוסי-חיים חדשים ודחה אותם. ואילו העולים, שבמספרם כבר היו חלק לא-מבוטל מן היישוב, לא היו מוכנים לגלות הבנה לדרישת הוותיקים ולהסתגל לנורמות שנוצרו לפני בואם. וכך, על אף אינטרסים אובייקטיביים של השתלבות, נוצר הקונפליקט המר שבין העולים לבין ותיקי היישוב.

לחלקים נוספים של המאמר:
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: אופיה של העלייה מגרמניה
העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933: היישוב: דימוי ומציאות (פריט זה)

 הערות שוליים:

19. כתבותיו של ד"ר בר ב'יידישה רונדשאו' (10.11.193, 27.10.1933) מזהירות את הבאים ארצה מפני אשליות של סולידאריות מדומה בארץ. הוא טוען כי פועלים כאן חוקי כלכלה כמו בכל ארץ, וכל מי שידו משגת מנצל את הקוניוקטורה – בעל הדירה, החנווני, או בעל המסעדה ובית-המלון, ויש לקבל זאת.
20. יידישה רונדשאו, 17.2.1933.
21. והרי דוגמאות אחדות להוראות הכינוי: (א) 'יקה' – מעיל קל שנהגו ללבוש, אפילו לעבודה. (ב) בדיאלקט גרמני קדום (קלן) – שוטה גאה. (ג) יקס – כך כינו אנשי חבל הריין את הפרוסים המזרחיים. (ד) נגזר מהמלה יעקב – איש תם. (ה) ינקים – המוצא מארצות-הברית – יהודים שהתבוללו בתרבות אמריקאית. (ו) ראשי-תיבות של 'יהודי קשה-הבנה'.
22. האפליה לרעה של עדות-המזרח מצאה ביטוי במעשים, ולא בדיבורים גלויים. היפוכו של דבר, המפלים בושים ואינם מודים בהם בגלוי. המונחים פרנקים, שחורים, ספרדים, אינם נאמרים בנוכחות אנשי עדות-המזרח.
23. ראה לדוגמה: א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, א, תל-אביב תרצ"ה.
24. שם.
25. ולטר מוזס ('יקה', הארץ, 16.4.1947) טוען, 'מי ששומע את כל המעשיות האלה ועומד על כך שיש הלצות בגנות כל הארצות, חוץ מיהודי רוסיה, מגלה מה חזק תפקיד המנהיגות של היהודים הרוסיים ואיך נוצרה כעין הכרה אריסטוקרטית אצל יהודים אלה...'.
26. על עומק העלבון שבסאטירה העוקצנית ניתן היה לעמוד עוד ב- 1947. ב- 8.10.1947 נתפרסם מכתב למערכת 'הארץ', חתום בידי יעל פירסט, ונאמר בו כלהלן: 'בימים אלה הלכתי עם הורי לראות בהצגת "לי לה לו" בתל אביב. אני תלמידת סמינר למורים. באתי לארץ-ישראל כשהייתי בת 6. את גרמניה מולדתו שכחתי והצגה זו היא שהזכירה לי פתאום שאינני כאן ככל שאר הצעירים ואין הורי ככל שאר ההורים אלא פשוט "יקים" טפשים, לא-יוצלחים, זרים. הורי היו נרגזים יותר ממני, אבל גם אני נפגעתי קשה, אין לי כל קשר למפלגות ואת כל המחזה על "אליה חדש" קבלתי כעלבון אישי. אני שואלת: האם באמת הוגן הדבר לצחוק על חשבון עולים מארץ מסויימת? כלום אנחנו, יוצאי גרמניה, בנים ובנות חורגים כאן? קשה לי לתאר שצחוק כזה יעשו למשל על חשבון מישהו שבא מרוסיה. את המצחיק שבדומים להם, הותיקים בישוב אין רואים...
27. ראה לעיל, הערה 6.
28. פ' נואק, 'דברים בכנס עברי של עולי גרמניה', לשאלת הפעולה התרבותית, תל-אביב תרצ"ה.
29. במארס 1935 נערך הכינוס העברי הראשון של עולי גרמניה. בדין-וחשבון שנמסר על-ידי זנדבנק ונ' לוין צוין כי ב- 18 מקומות בארץ לומדים כ- 3,000 תלמידים את השפה העברית ושומעים הרצאות במולדת, תנ"ך והיסטוריה ישראלית. ראה: לשאלת הפעולה התרבותית, שם. הסמינר העברי הראשון נפתח ב- 19.5.1935 ותפקידו היה להכשיר מורים מבין העולים עצמם. סמינר זה התקיים בקביעות עד 1942.
30. 10.3.1939 ,Mitteilungsblatt
31. על שיעורי-הערב שנערכו לאחר ימי-עבודה מפרכים בכפרים ובערים, על עייפות הלומדים וכן על מורים שאינם יודעים לעתים כיצד לפנות לאנשים מבוגרים בעלי מנטאליות מיוחדת – ראה: לשאלת הפעולה התרבותית, לעיל, הערה 28.
32. עדות לכך היא התביעה החוזרת ונשנית ללמד במיתודה של הוראה הבנויה על יסודות קלאסיים ולא על 'שפה של מלצרים'. ראה, לדוגמה, מכתב למערכת מאת ד"ר פ' במברגר: 10.3.1939 ,Mitteilungsblatt.
33. Mitteilungsblatt – הגיליון הראשון יצא לאור במארס 1933.
34. קדם לארגון 'להשלטת השפה העברית', 'גדוד מגיני השפה העברית', שפעל בארץ עוד בשנות העשרים. בעיקר בתל-אביב. היו בו פלוגות: פלוגת הגנה – משמר שלטים; פלוגת הפצה – מחרימי הפצה; פלוגת תעמולה – תעמולה מוסדית; מחלקה לעבודה תרבותית פנימית. ה'גדוד' לחם בהקרנת סרטים שלשונם לועזית, באסיפות ביידיש או בגרמנית, העיר על שיבושי עברית בטפסים ויצא נגד השימוש באנגלית בטפסים ציבוריים מטעם העיריה. עיקר פעולתו היה בשנים 1928-1926. ארכיון עירית תל-אביב [להלן: אעת"א.], 4 / 5א/89.
35. חברי הוועד המרכזי: ישי אדלר, יהודה בורלא, אשר ברש, ד"ר י. גוטמן, ב"צ דינבורג, ד"ר וינברג, ב' חסיד, ש' יבניאלי, ד"ר מטמון כהן, ד"ר מ' סולובייציק, נ' סלושץ, יעקב פיכמן, א' שטיינמן ואחרים.
36. אעת"א, 4 /5א/91.
37. בנאומו על הצעת-התקציב בעיריית תל-אביב בפברואר 1942, האשים פ' רוזנבליט (לימים פנחס רוז) את המוסדות בכך שחסמו את הדרך לכניסת פקידים מן העלייה הגרמנית – והמערב-אירופית בכלל – לעבודה משרדית בטענה שהם אינם שולטים בשפה העברית, או שהם אינם מתאימים מבחינה מנטאלית לציבור בארץ – קפדניים וזרים לרוח היישוב, 27.2.1942 Mitteilungsblatt.
38. הארץ, 25.7.1933.
39. ממכתבים שהגיעו לעיריית תל-אביב, היה אחד הקיצוניים שבהם של פריץ רוטר, שטען כי הזמין באופן פרטי אנשים לבית מסוים לצפות בסרט בשפה הגרמנית. הקהל נאלץ להתפזר משום שחסמו את הכניסה לבית ואיימו על הבאים במכות-רצח. הטוען מאיים כי עליו 'לפנות לממשלה החייבת לעזור לי כלפליט המשטר הנאצי'. הוא מסיים את מכתבו למזכיר העיריה י' נדיבי ואומר: 'כבודו יבין שהנני נאלץ לבקש את הממשלה להגנה מפני שאין ברצוני ליפול עוד קורבן לפאשיזם היהודי'. אעת"א, 4 /5א/91.
40. וכך כתב מ' דיזנגוף לד"ר פ' בוגרשוב ביום 20.2.1934 (אעת"א, 4 /5א/98):
    
    בתשובה למכתבו, הנני מצטער להודיעו שהמקרה הזה שאתה מוצא אותו לטבעי מאד [ההדגשה שלי – מ"ג] וגם תומך בו היו לו תוצאות: לפני ימים אחדים הושלכה למחסן ריבולי אבן ששברה את החלון וגם נשלחו אליהם מכתבי איום. אני חשבתי שמתפקידך היה להגיד לצעירים האלה וגם לפקיד התרבות [ההדגשה שלי – מ"ג] שניהל אותם, שאין הם ג'נדרמים לתרבות בעיר... היה גם מקום אתי להעיר לך שלוא באו צעירים אחדים לשבור חלונות בבית ספרך שאתם קוראים לו גימנסיה ולא מדרשה... כפי שאתה רואה, החינוך מביא לשבירת חלונות, להפקרות ולבסוף עובר הדבר מרשותי ומרשותך לרשות המשטרה. אני רוצה למנוע זאת, ובנוגע למלחמה נגד הגרמניזם או ההלניזם החדש, הנני מוכן להצטרף אליך ואל כל חבריך ולארגן חזית מאוחדת כדי לדכא את כל הניסיונות להכניס מנהגים ושפות זרות אלינו. אולם לא בדרך של השלכת אבנים בלילה ולא על-ידי פקידים כד"ר ולד, או נערים בלתי מבוגרים.
    
41. עשרות מכתבים נדחו על-ידי י' נדיבי, החוזר ומבקש לכתוב בעברית. בדרך-כלל נענו כותבי המכתבים לבקשה. אעת"א, 4 /5א/89.
42. גרטרוד סמואל התנצלה לפני מ' דיזנגוף, שהכתובות מתחת לתמונות המוצגות לטובת ילדי העולים בבית הגברת רוקח אינן כתובות בעברית: 'הנני מצטערת על הטעות המעציבה הזו... ומבטיחה כי הדבר לא יישנה בעתיד', 22.12.1933, אעת"א, 4 /5א/81
43. בהתראות שנשלחו לעיריה מבקשים לא למסור אולמות לאסיפות, אעת"א, 4 /5א/89.
44. אחד הטוענים רוגז מאוד וכותב: '...אם יטלפן אדם לבנק "יפת" יקבל תשובה בגרמנית', דבר, 3.2.1935.
45. 2.5.1935 ,Mitteilungsblatt.
46. עדות מובהקת לכך, שימש מכתב מיום י"א באדר תרצ"ה (אעת"א, 4 / 5א/89):
    
    האיגוד להשלטת העברית דן בישיבתו האחרונה על מעשי האלימות שקרו בעירנו ושנוטים ליחסם להשפעת איגודנו [ההדגשה שלי – מ"ג] והחלט פה אחד שאיגודנו מגנה בהחלט פעולות הרס אלו. ומציין, שהאיגוד אוחז אך ורק באמצעי שלום והשפעה מוסרית. לפיכך, אין האיגוד אחראי לפעולות כאלה של אנשים בלתי אחראים העושים מעשים מגונים על דעת עצמם והראויים לבוא על עונשם.
    

    בברכת העברית יו"ר האיגוד להשלטת העברית בא"י
    חתום: א' וולד ד"ר א' בעהם

47. העתק המכתב בעיריית תל-אביב, אעת"א, 4 / 5א/81. ראה גם: גיליונות, שבט-אדר תרצ"ח, עמ' 410.
48. חילופי המכתבים באעת"א, 4 /5א/89, 4 /5א/90.
49. 10.3.1939 ,MItteilungsblatt.
50. הצהרה ב-Mitteilungsblatt מיום 24.3.1939. חתומים אליה: בלומנפלד, פרדר, נוסבוים, מרר, קרויצברגר.
51. בחליפת-מכתבים בין ד"ר ו' סנטור לבין ד"ר ג' לנדואר מעיד האחרון שאין עוד טענות להתאחדות עולי גרמניה ולביטאונה, ושהמאבק מתרכז עתה סביב העיתונות הפרטית. אצ"מ 2008 /7 S.
52. מכתב מיום 14.3.1939, אעת"א, 4 /5א/90.
53. פרוטוקולים מהישיבות, סיכומים והצהרות, אצ"מ 2081 / 7 S.
54. ואמנם נ' לוין וי' קלינוב הודו על הלחץ שהופעל עליה מטעם באי-כוח העיתונות העברית, 25.1.1941. אצ"מ 2081 / 7 S.
55. שם.
56. שם.
57. שם.
58. פרוטוקול המועצה להשלטת העברית, 15.2.1941, אצ"מ 2081 /7 S.
59. פרוטוקול פגישה משותפת של המועצה עם באי-כוח המרכז להתאחדות עולי גרמניה ואוסטריה, מיום 28.2.1941. אצ"מ 2081/ 7S.
60. שם.
61. שם.
62. ה' לנר, 6.12.1938 ,Mitteilungsblatt.
63. ל' רוזנבקר, שם, 6.12.1938.
64. פ' אייזנברג, שם, 16.2.1940. הכותב מתריע כנגד המתכחשים לעצמם, שקצתם היו מוכנים להאמין שעריסתם עמדה בירושלים. נגד אייזנברג יוצא אמבור, הטוען כי חשוב יותר שדור שני יעדיף את הקריאה בתנ"ך על הקריאה בגיתה (שם, 1.2.1940), וכן א' מארקס, שלדעתו התרבות הגרמנית מוכחדת לא על-ידי העברית אלא על-ידי תוצאותיה היא בגרמניה, שם, 15.3.1940.
65. קרויאנקר, שם, 14.3.1941; ביילין, דבר, 12.9.1941.
66. מצוטט ב-Mitteilungsblatt, 20.3.1953.
67. מצוטט אצל: N. Worman, 'Kulturalle problem und aufgaben Der Juden aus Deutschland in Israel', In Zwei Wetler – Moses 75 Geburtslag, Tel Aviv 1962, p. 280
68. A. Zweig, 'Verwurzelung', Orient, 3.7.1942
69. ב-15.4.1941 כתבו בשם העורכים ג' רוזנטל ונ' שפר מכתב למועצה להשלטת השפה העברית. במכתבם הגיבו על הסכם שהוסכם עליו כביכול והתנגדו לניסוחו ולהפצתו. בין השאר הם כותבים כי 'בהסכם שבין שני הצדדים הוחלט כי המוסדות מבטלים את כל ה"חרמים" על עיתוננו. אתם מבטיחים אך ורק שינוי ההסכם בתנאים מעורפלים בהחלט ומנסחים את התנאים כאילו אתם המחנכים ומורשינו ילדים עבריינים'. אצ"מ 2081 /7 S
70. דבר, 9.9.1935.
71. ג' לנדאואר, 'עלייה חדשה' ומבקריה, ירושלים 1944. ראה גם: 30.6.1944 K. Lewinsohn, Mitteilungsblatt.